אורחי התודעה

חמשת אורחי התודעה שאנו יכולים לפגוש בזמן תרגול/בחיים:

השתוקקות:

משיכה אל העתיד, הווה משעמם, השתוקקות מלווה לרוב בתחושה של חוסר.

אנו עלולים לפגוש את עצמנו בזמן התרגול משתוקקים. השתוקקות יכולה להיות למשהו חיובי, עולה באנו רצון לקום ולעשות את הדברים שלא הספקנו לעשות עד כה, התודעה מתקשה לשהות עם ההווה ומשליכה זאות על השתוקקות לעתיד. 

דוגמא:

“ברגע שאני אקום אני יעשה כך וכל” , “איך בא לי ללכת לעשות ריצה 10 ק”מ!!”

כמו כן השתוקקות יכולה להתלוות לחרטה ולזמן עבר, אותם דברים שלא הספקתי לעשות וברצוני לבצע אותם.

דוגמא:

 “חבל שלא הספקתי לעשות כך וכך” “היה לי כל כך הרבה הזדמנויות לעשות את א’ ב’ וג’..”

עייפות, נמנום, ערפול:

תחושה של ערפול וחוסר חשק, נעים בין קפה לקפה. 

עצבנות, כעס, אי שקט

האי שקט מציף אותנו עם המון מחשבות לפעמים גם טורדניות רפטטיביות, ניתן לשים לב לאי שקט כאשר אנו חוזרים שוב ושוב על אותו נושא בראש ודנים עליו חלילה, מצטרפת לכך מעין תחושה שאם נחשוב על זה עוד קצת דבר זה יפטר, מוכר לכם? אך זה רק עוד חפירה שלנו עם התחפור בבור המחשבות. 

כמו כן יכולה לבוא אם כך פעולה מסוימת של בדיקה שוב ושוב של דבר מסוים ולהלוות לכך תחושה של דאגה לא מאוזנת. 

הכעס מכווץ את הגבות ולרוב מתכוונן על מאורע מסוים בחיים, “איך הוא מעז, מה שהוא עשה היום?!” , לפעמים אנו ממצאים ריב עם אדם מסויים בראש. כאשר אנחנו מתבלגנים עם הכעס בתודעתינו אנו יכולים מאוד מהר להצטופף בתוך תודעה סובלת. 

ספק, בלבול

“אני לא חושב שזה בשבילי” , “אני לא יודע מה לעשות ללכת ימינה או שמאלה”. 

אנו חשים בלבול כאשר דברים יכולים להיות קשים או כאשר אנו נמצאים בסיטואציה שבא אנו לא מכירים את עצמנו דיו להחליט. 

דבר זה מתבטא במחשבות חוזרות הנוטלות ספק בעצם העשייה ובעצם ברגע הזה, “ידעתי שלא הייתי צריך לבוא”

דחייה:

דחייה זהו האח התאום של ההשתוקקות שהופרד בלידה. דרך אותו מקור של כאב כאשר ההשתוקקות רוצה להיצמד אל הדברים כדי להימלט ממצבים של הווה, הדחייה שואפת להתרחק ולא להיצמד כלל. 

ניתן לחוש זאת בהרגשה של דחיינות “אני יעשה את זה אחר כך” , “אני כבר שבוע דוחה את הביקור רופא שלי”. 

בעוד שהדחייה נותנת את היד כתמרור עצור  ההשתוקקות נדבקת לכל דבר שתמצא בדרך בדגש על תענוגות החיים. 

עלינו לזכור שהאורחים הם רק אורחים בתודעה שלנו, הם הופכים לעוכרים כאשר אנו מזדהים איתם ונוטים לחשוב אותנו להם. כל אורח מגיעה והולך… כל אורח מגיעה והולך. כל מה שעלינו לעשות בבואו של אורח זה להגיש לו תה ועוגיות, לשבת, ולצפות בו, אולי לשאול לשלומו. כל רצון לשנותו הופך אותנו מזוהים ועל כך או נמנעים או טובעים בתוכו וזהו דוקה (סבל). 

תרגול קצר:

עצמו את העיניים לכמה רגעים ודמיינו שיש לכם בית מלון/בית הארחה איך שזה מצטייר אצלכם כרגע בתודעה.. 

אתם בלובי מקבלים אורחים שמגיעים אליכם אל המלון. אינכם כאן לשנות אף אורח אל רק ללוות אותו לחדרו ולהשתדל להעניק לו מנוחה בזמן ההתארחות שלו במלון שלכם. 

אתם אינכם האורחים שמגיעים למלון אתם המאחרים שפוגשים אותם בכניסתם בדלת.